¹ אנו משווים לפנינו את הפשט הפשוט של הכתוב, אם כי יש צידוק למאמרם בתו״כ, שהבאנו לעיל עמוד ע״ז, אשר לפיו דיבורו של ה׳ גם בפסוקים ששמו של אהרן נזכר היה מכוון במישרין רק אל משה.

² כגון הרחבת ההבדלה בין טהור לטמא גם על דגים וחגבים וכו׳, שלא הוקרבו מעולם על המזבח.

³ השוה הביאור לפרק י״ז:ט״ו.

⁴ בשים אל לב, שבספר ויקרא אין המלה ״השסועה״ דרשו חכמינו את המלה הזאת, שהיא באה ללמד על ״בריה שיש לה ב׳ גבין וב׳ שדראות״ שגם היא אסורה. במסכת נדה כ״ד. יש מחלוקת בין רב ושמואל בהלכה זו. רב סובר, כי אין בריה בעולם שמטבעה יש לה שני גבים והכתוב מדבר על ולד משונה של בהמה טהורה. גם יונתן מתרגם בספר דברים: ״שלולא״=נפל (אלא שהוא גורס ״שני רשי״ במקום ״שני גבין״). ואילו שמואל פוסק, כי שליל הנמצא במעי אמו, כשר בכל צורה שהיא; אך ההלכה מדברת על בריה מיוחדת במינה (השווה רש״י ותוספות). מה טיבה של חיה זו, קשה יהיה לקבוע. בספרי כתוב רק: ״השסועה מין חיה״, ולא נזכר דבר על ב׳ גבין (השוה: שינהק, תולדות הארץ, עמ׳ 88 בהערה ומלבי״ם ע״ג).

⁵ הלשון שואלת את ביטוייה מן התופעות החיצוניות כפי שנראות לעינים, ומדברת על עליית השמש ועל שקיעתה, ובעברית ״בא השמש״, ״עלה השמש״. ואם הארנבת נראית כאילו היא מעלה גרה, אמרו עליה שהיא מעלה גרה, אף אם אין זה מתאים למציאות.

⁶ אם, למשל, אין החיה אוכלת בפנינו, אין אפשרות לבדוק אם היא מעלה גרה, ואם נקטעו החלקים התחתונים של רגליה, או אם היא ״קלוט״, שוב אין לקבוע את הסימן של שסועת פרסה.

⁷ זו היא דעתם של חכמינו בתו״כ; שונה מזו דעתם של ה״אחרים״, שלפיהם ״לא תגעו״ אינו לאו; השוה מקלנבורג ומשנה למלך להלכות טומאת אוכלין ט״ז:י׳.

⁸ רס״ג ואחרים מתרגמים حدأة, שבערבית משמעו Weihe. מזדהה עמו, כנראה, ״בר ההדיא״ הנזכר בספרא ובחולין ס״ג. (כך נמצא בערוך, ובכתבי-יד; בהוצאות שלנו: ״בר חיריא״), אשר שם נכלל ב״למינהו״ של הנץ.

⁹ הספרא מעיר לפסוק יג: ״תשקצו״ אוסר ציר ורוטב וקיפה; ״מן״ ו״הם״ ממעטים חרטום וצפרנים וכו׳. ״לא יאכלו״, בנפעל, אוסר גם להאכילו לאחרים (לדעת מלבי״ם רק לגדולים).

¹⁰ [כאן מעיר הרב המחבר זצ״ל בעברית:] ״ומה שמסופק הרב מהרש״ר הירש אי טומאת אוכלין בחיבורין להיות תחילה הוא דאורייתא פשיטא לענ״ד שהוא כן, כמו שכ׳ המפרשים וכמשמעות לשון המשנה פ״ה דזבים מ״א. והא דממעט בת״כ כלי חרס היינו משום דבכלים בעינן דומיא דבגד כי היכא דמצינו דפריך הגמרא ריש פ׳ מרובה אימא בבעלי חיים בעינן נבלתו מטמא במגע ובמשא דומיא דשור וחמור ושה אבל באינו בעלי חיים לא ס״ד דבעינן דומיא דשור וחמור ושה הכא נמי נוכל לומר דאוכלין ודאי מטמאי אפילו לא הוו דומיא דבגד מק״ו, דמה בגד שאינו מקבל טומאה אלא מאב הטומאה מטמא בחיבורין, אוכלין דמקבלין טומאה מראשון לא כל שכן (ודיו לא אמרינן, עי׳ מדות אהרן ק״ו ח״ז).

¹¹ בתו״כ סוברים לפרש מלת ״כפיו״ כאן לפי מובנה הרגיל, היינו ידים, ולפי זה היתה הכוונה לקופים או לחיות דומות לקופים; אולם הראב״ד מבאר, כי קוף נזכר כאן לרבותא, בעוד שחיות אחרות שהולכות על כפיהן בוודאי גם הן נכללו כאן.

¹² אך בתוספתא שבועות א׳:ד׳ שנו: ״בכל דבר טמא וגו׳ ר׳ נתן אומר טומאת גויות ולא טומאת קדושה יצא השורף את הפרה ופרים והמשלח את השעיר שהן טומאות קדושות״. לפי זה משתמש ר׳ נתן בביטויים ״טומאת גויות״ ו״טומאת קדושות״ במובן שונה מזה שמשתמשים בהם במדרש (שנשנה בלי ספק בזמן יותר קדום; השוה הערוך, ערך טמא, וקרבן אהרן בפסוק שלפנינו). לדעת הירש, להפך: הטומאה על⁠־ידי אכילה היא היא טומאת הגויות. הביאור שלי מסכים עם זה של המלבי״ם.

¹³ לפי נדה נ״ו. בא ״במותם״ ללמד, שמטמאים רק כשהם לחין (במצב שעת מיתתם, ״כעין מותם״), אבל לא כשהם כבר התייבשו. ההלכה שבתלמוד (שם), ששרץ שלם מטמא גם אם נתיבש, היא כנראה רק מדרבנן (רמב״ם, אבות הטומאות ד׳:י״ב).

¹⁴ נסמך על זה הדין: ״מיתה עושה ניפול״, היינו: מיתת החיה משפיעה קודם⁠־כל על האברים המדולדלים, שמתים עוד לפני מות החיה עצמה. אולם ״אין שחיטה עושה ניפול״, לשחיטת חיה טהורה אין אותה ההשפעה. אבר המדולדל אסור לאחר השחיטה, רק מדרבנן והוא אינו מטמא. אך יש דעה שגם שחיטה עושה ניפול.

¹⁵ לדעת ר׳ יוסי (כלים ט״ז:ז׳) הכלים שהם ״משמשי משמשיו של אדם״, כשהם תמיד (גם בשעה שאין משתמשים בהם) נמצאים ליד הכלים, כגון מכסה על הכלים, מטמאים אף אם הם פשוטים.

¹⁶ שהצורות כגון לקֻח, אֻכל הן פסיב הקל החליט בראשונה ר׳ משה הכהן, מובא על ידי אבן-עזרא ב״מאזנים״ (מהד׳ היידנהיים עמוד נ״א:) והוא דוחה אותו, אבל בארט (בראשונה בספר היובל לכבוד הילדסהימר 1890, עמוד 147 ואילך) מנמק את הדעה ההיא באריכות.

¹⁷ אשר לטהרת המקוה, קימים הכללים דלהלן:
א) רק מים מטהרים, ולא משקים אחרים.
ב) מעין מטהר גם בזוחלין (כלומר: אם הם זורמים), ואילו מים שאינם נובעים מטהרים רק באשבורן (כלומר: בחלל סגור), דומיא דבור ומקוה. אלה האחרונים אם הם נמצאים במצב של זרימה, פסולים לדעת רוב הפוסקים מדאורייתא (ולכן נהרות לפעמים פסולים, היינו אם ע״י הגאות שלהם יש חשש שמי הגשמים רבים ממי המעין, השוה שבת ס״ה: ומקומות מקבילים).
ג) מים המכונסים בכלים אינם כשרים לטבילה.
ד) מי מעין כשרים (לכל הפחות לטבילת כלים) בשיעור כל שהוא מדאורייתא, אבל שיעור מקוה לפחות ארבעים סאה או שלוש אמות מעוקבות.
ה) ״מים שאובין״, כלומר שאובים בכלי (אף אם אותו כלי אינו מקבל טומאה, כגון כלי אבנים) פסולים.
ו) ״הוייתו על ידי טומאה״ פוסלת, כלומר שהמים הוספקו על ידי דבר שמקבל טומאה, אפילו אם אין זה כלי שימוש, כגון שפופרת של מתכת (שמקבלת טומאה כפשוטי כלי מתכות).
ז) מים שהוכנסו על⁠־ידי תפיסת ידי אדם (כלומר שידי בנ״א אחזו בהם), פסולים.
ח) אין טבילה באויר, כלומר בגל מים שנופל דרך האויר (השוה יורה דעה סימן רא, סעיף ה). ארבעת התנאים האחרונים הם לדעת פוסקים אחדים רק מדרבנן.
ט) אם נופלים למקוה שלושה לוגים מים שאובים, קודם ששיעורם נתמלא, פסולים מדרבנן, אף אם הוסיפו אחר זה ומילאו את השיעור הדרוש.
י) שינוי מראה המים גם⁠־כן פוסל את המקוה מדרבנן (השוה תו״כ לפסוקים שלפנינו ויורה דעה סימן רא).

¹⁸ ולכן גם כלים המיועדים מלכתחילה להיקבע בקרקע ומשתמשים בהם רק כשהם מחוברים בקרקע, למשל צינור תעלה, אינם מקבלים טומאה (ריש משנת כלים יא; השוה גדולי טהרה, שאלה ג). בכלי שמחובר לקרקע, יש הבדל אם היה כלי לפני שחובר לקרקע או לא, כלומר אם ״חקקו ולבסוף קבעו״ או ״קבעו ולבסוף חקקו״ (השוה בבא בתרא ס״ו.), כשם שפירות מיטהרים על-ידי זריעה, כך גם מים יכולים ליטהר על⁠־ידי ״השקה״, כלומר השקעה לתוך מקוה כשר. מקוה מים שאובים שמתחבר (ש״נושך״) עם מקור כשר על⁠־ידי נקב כשפופרת הנוד (שיש מקום לשתי אצבעות מתהפכות הנה והנה), הוא כשר (יורה דעה ר״א:נ״ב; אולם השוה גדולי טהרה, שאלה י).

¹⁹ עיין ״איזראעליטישע מונאטסשריפט״ (מוסף לשבועון ״יידישע פרסה״) שנת 1895, עמוד 39.

²⁰ חכמינו ביארו פסוק זה במסכת יומא ל״ט.: ״תנו רבנן אדם מטמא עצמו מעט, מטמאין אותו הרבה, מלמטה מטמאין אותו מלמעלה, בעולם הזה מטמאין אותו לעולם הבא. תנו רבנן והתקדשתם והייתם קדושים, אדם מקדש עצמו מעט מקדשים אותו הרבה, מלמטה מקדשים אותו מלמעלה, בעולם הזה מקדשין אותו לעולם הבא״.

²¹ במסכת ברכות נ״ג: דורשים חכמינו פסוק זה לנטילת ידים במים ראשונים ובמים אחרונים. את מצות נטילת ידים מחשיב התלמוד, בכורות ל׳:, כהכנה לטהרות וקורא אותה ״כנפים״ (כנראה, כנפים=כפים: השוה הערוך הוצ׳ קוהוט, ערך כנף; שונה מזה דעת הירש בסוף פרק יא).

²² לפי ביאור תו״כ דורש הפסוק הזה להבדיל גם בתוך קבוצת החיות הכשרות בין ״נבלה״ ו״שחוטה״ (כלומר: בין טהור לטמא) ובין ״כשר״ ל״טרפה״.